אסתר סולטן

>> מה עושים עם הטעות הזו?

 

הכנעה- השלב הראשון הוא הזיהוי. לראות איפה בחיים אני פוגשת את הטעות.

במצבים של קווץ' ודיכאון- לזהות איפה לא קיבלתי את הטעות שלי ולכן אני עצובה.

​

ולהיפך- בזמנים שאני נורא מאושרת ובהיי- לשים לב אם ההרגשה הזו קשורה לזה שקיבלתי את הטעות?

​

השלב השני הוא להבדיל. זו לא אני שמרוסקת עד עפר כשלא מתייחסים אלי כראוי (או כשלא נותנים לי את ה"תנאי" שרק בקיומו אני מרגישה קיימת) זו ה"ילדה הקטנה" שבתוכי. 

אני האמיתית הרבה יותר גדולה מזה, לא תלויה בתנאים כאלה ואחרים, אלא קיימת בכל מקרה.

המילים שעזרו לי היו "מה הקשר?"

למשל למי שהטעות שלה היא שהיא ששוה כשהיא אחראית- הנה, יש סיטואציה שבה התנהגתי בחוסר אחריות או שמישהו חשב שהתנהגתי כך. אני מרגישה רע, עצבנית ומבואסת. אבל האמת היא ש: מה הקשר?

מה הקשר בין אחריות לבין הערך שלי? 

ההבנה שאני שווה בכל מקרה, גם כשהתנאי הדמיוני שלי לא מתקיים.

​

המתקה- אחרי שזוכים לעבוד ולהתנתק מהתלות בטעות, אפשר לחייך אל הילדה הקטנה, ולשמוח כשהיא שמחה, מתוך החופש והשחרור מהתלות בטעות הבסיסית. 

​